3. זה רק אני והמזרון יוגה שלי

אני מתרגלת יוגה כבר כמה שנים, בבית עם Yoga With Adriene עוד לפני שהיא הייתה נחלת הכלל ועכשיו בזכות הקורונה גם עם Dana המהממת. יש לי מזרן יוגה שקניתי במגה ספורט ב-50 ש״ח כשעברתי לתל אביב, לפני כמעט 6 שנים. כשהתחילה הקורונה התחלתי לחשוב שאולי הגיע הזמן לשדרג את מזרן היוגה שלי כי צפויה לי הרבה יוגה בבית וראיתי סביבי גם הרבה אנשים שקונים את מזרני היוגה שאני חולמת עליהם, אלה הדקים שלא מחליקים, שהם שחורים ומקצועיים. כל פעם שעליתי למזרן יוגה חשבתי על האנשים והנשים עם המזרנים החדשים שלהם וקצת קינאתי.

באחד משיעורי היוגה המעולים של דנה בזמן שהכנתי את הסלון לשיעור נזכרתי במשהו שהמורה ליוגה בריטריט בתאילנד אמרה לנו (כשיהיה אפשר לטוס שוב אז אני ממש ממליצה על מקום מדהים Wonderland Healing Center) ״המזרן שלך הוא המקדש שלך, כשאת עולה על המזרן את נכנסת למוד אחר, של נוכחות, של דאגה עצמית״. הבנתי שהרצון לקנות מזרן יוגה חדש עלה בגלל שאני מוצפת בפרסומות ובאנשים שקנו וזה גורם לי לרצות לקנות אבל אני לא באמת צריכה, למזרן שלי יש לו את האופי שלו, הוא אמנם לא הכי טוב, אבל גם אני לא הכי טובה והוא מתאים לי. לא לקנות זו אחת הפעולות הכי מקיימות שאפשר לעשות היום. וגם, אם אני אקנה מזרן יוגה חדש, לאן ילך ה״ישן״?

---------

הפוסט הזה הוא חלק מסדרת פוסטים על קיימות - שהיא התעוזה לדחוק את מרחב האיכפתיות שלנו מעבר למה שהוא היום. בשנה האחרונה אני מתרגלת קיימות, מנסה פתרונות, קוראת, לומדת ומחפשת מידע ורעיונות על איך להיות קצת יותר איכפתית לכדור ולעולם שסביבי. החלטתי שבמשך 30 יום אני אשתף בכל יום צעד אחד קטן שעשיתי לחיים יותר מקיימים וכל זה יהיה תחת ההשאטאג #אנימקיימתעכשיו. אני מצרפת כמה שיותר המלצות ותיוגים לאנשים ונשים בתחום ולהשראות שמצאתי ברשת וגם מחוץ. וכמו בכל סיפור יהיו גם כשלונות בדרך שפחות צלחו אבל שווה ללמוד מהם.