עוד לפני שידעתי מה זה קיימות היה לנו מנהג בחברות וחברים להחליף בגדים. לדנה יש מכנס של אחותי, לי יש סוודר של תומר, לליאורה יש חולצה של רותם והיא גם תמיד לוקחת משהו לעדן ולכולנו יש משהו של עדי. אנחנו קובעות תאריך ומקום לעוד חודש, עושות זימון, כל אחת מסדרת את הארון עד אז וביום עצמו מביאה איתה את כל הבגדים שהיא לא רוצה אבל בטוח חברות וחברים ירצו. מה יותר כיף מלשבת כל החברות והחברים ולספר את הסיפור של הבגד ולמה את מוסרת אותו ולשווק אותו לחברות? זה תמיד כיף להתחבר לסיפור של הבגד מחדש ולראות אותו על חברה טובה. ואפילו אפילו בזכות הסידור האחרון של הארון שלי זכיתי להחזיר לחברה מכנס שהיא הביאה לי בהחלפת בגדים האחרונה בגלל שהוא לא עלה עליה ועכשיו כשעשיתי סדר נזכרתי שהיא ממש אהבה אותו אז אולי היא תרצה אותו חזרה, ונחשו מה? הוא ישב עליה מהמם וזכה לחיים חדשים ומחודשים והיא זכתה לאושר גדול יותר מאשר לקנות חדש. בתמונה אני עם הסוודר שלקחתי מתומר לפני חמש שנים שהוא בכלל של אמריקן אפרל גברים וכל פעם שהוא רואה אותי איתו הוא רוצה אותו, אבל אני עוד לא מסכימה לשחרר.
כן. היו פעם ימים שלבשנו סוודרים.
---------
הפוסט הזה הוא חלק מסדרת פוסטים על קיימות - שהיא התעוזה לדחוק את מרחב האיכפתיות שלנו מעבר למה שהוא היום. בשנה האחרונה אני מתרגלת קיימות, מנסה פתרונות, קוראת, לומדת ומחפשת מידע ורעיונות על איך להיות קצת יותר איכפתית לכדור ולעולם שסביבי. החלטתי שבמשך 30 יום אני אשתף בכל יום צעד אחד קטן שעשיתי לחיים יותר מקיימים וכל זה יהיה תחת ההשאטאג #אנימקיימתעכשיו. אני מצרפת כמה שיותר המלצות ותיוגים לאנשים ונשים בתחום ולהשראות שמצאתי ברשת וגם מחוץ. וכמו בכל סיפור יהיו גם כשלונות בדרך שפחות צלחו אבל שווה ללמוד מהם.