את Gal הכרתי כשעשינו יחד שנת שירות בקריית שמונה (קומונה א׳ רולז). פעם ראשונה שהכרתי מישהי שחיה את האמרה ״ננוח בקבר״. גל לא נחה, אף פעם, וזו הסיבה שאני כ״כ אוהבת אותה, למרות שאני מכריחה אותה לפעמים לנוח. גל היא החברה הגאונה שלי ודרכה הגשמתי את אחד החלומות שלי, לטייל במרוקו. מה גל קשורה לקיימות, קופארטיבים ופרחים של לוריאל? **מוסיפה פה את ההגדרה של קופארטיב, כי גם אני לא ידעתי אותה לפני הטיול עם גל, קופארטיב - התאגדות עצמאית של בני ובנות אדם, הבוחרים לקדם את צורכיהם ושאיפותיהם הכלכליים, החברתיים, והתרבותיים באמצעות בעלות משותפת על מערכת עסקית המנוהלת באופן דמוקרטי.**
גל גרה חצי שנה במרקש שבמרוקו במסגרת הלימודים של התואר השני שלה בפיתוח קהילות מתפתחות באוניברסיטה העברית, במסגרת התואר צריך לבחור התמחות שעושים בקהילה מתפתחת, גל כמו גל בחרה ללכת לקיצון ולמצוא התמחות במקום שאף אחד ואף אחת לא עשתה לפניה, במקום שבאמת צריך עזרה, איפה שלא עוזרים ואיפה שלא מכירים. אחרי שהיא רצתה לעשות בסוריה (כן כן) ואף אחד לא הסכים לה (הגיוני) הייתה הסכמה על מרוקו (יופי לי). כשהייתי עם גל במרוקו היא בנתה לנו מסלול שיעבור גם דרך כל המקומות שבהם היא עבדה בזמן ההתמחות וככה יצא שביקרתי בכמה קופארטיבים של נשים ובכפרים בהרים בפרברי מרקש. בהתמחות, גל עבדה עם קהילות של נשים בכפרים, יצרה את הקהילות האלה, עודדה אותן לפתוח קופארטיב, לנהל אותו, למצוא אדמה, לבקש כסף מהבעל, ועוד. כשהיינו שם ביקרנו באחד מהקופארטיבים שהיא והארגון שהיא עבדה בו ליוו, הארגון חיבר ביניהן לבין לוריאל והן מגדלות להם את הפרחים לכמה מהמוצרים שלהם בנוסף לעוד כמה גידולים. כשביקרנו שם עשינו שיחה עם בנות הקופארטיב ודיברנו על האתגרים בפתיחת עסק, על החלומות שלהן, על הניהול ועל הקהילה, זו הייתה שיחה בלתי נשכחת מבחינתי. לשמוע את האתגרים והחלומות של נשים שנקודת התחלה שלהן היא הרבה הרבה מאחורי ולראות אותן מנצחות את האתגרים האלו זה היה מרגש עד דמעות.
היא תשנא אותי על זה שאני כותבת את הפוסט הזה, אבל אני חייבת להגיד שהיא ההשראה שלי, היא עושה, היא לא רק מדברת, היא נותנת כוח לנשים בכפרים נידחים במרוקו שחיות בתנאים שאנחנו לא יכולות אפילו לדמיין, היא ליוותה אותן כשהן היו צריכות לעמוד מול הבעל ולדרוש את העצמאות שלהן, עם לצאת מהכפר לעיר ועם להקים עסק, בכפר, בהר, בלי תשתיות ראויות. אחרי הטיול הזה הבנתי כמה חשוב לקנות מקומי, כמה חשוב להכיר את מי שעומד מאחורי המוצרים שאני קונה, כמה כוח יש לקנייה שלי לפעמים לשנות חיים. אני יודעת שאני בחיים לא אצליח לעשות כמו גל, אבל אני שמחה שיש לי לאן לשאוף.
בפעם הראשונה שחזרנו ממרוקו היה לנו חלום לפתוח חנות בארץ שמוכרת סחורה מקופארטיבים של נשים ושמנוהלים ע״י נשים. בפעם השניה שחזרנו ממרוקו חזרנו עם חלום לפתוח בית הארחה בשפשאוון. מעניין מה יהיה החלום בפעם הבאה.
בתמונה - גל ואני בבריכה של הריאד ב- 22:30 בלילה האחרון לפני הטיסה חזרה שהיא הכריחה אותי להכנס איתה כי לא הספקנו להכנס לבריכה ואי אפשר לטוס חזרה בלי להכנס. אמרתי לכן, לא נחה.
---------
הפוסט הזה הוא חלק מסדרת פוסטים על קיימות - שהיא התעוזה לדחוק את מרחב האיכפתיות שלנו מעבר למה שהוא היום. בשנה האחרונה אני מתרגלת קיימות, מנסה פתרונות, קוראת, לומדת ומחפשת מידע ורעיונות על איך להיות קצת יותר איכפתית לכדור ולעולם שסביבי. החלטתי שבמשך 30 יום אני אשתף בכל יום צעד אחד קטן שעשיתי לחיים יותר מקיימים וכל זה יהיה תחת ההשאטאג #אנימקיימתעכשיו. אני מצרפת כמה שיותר המלצות ותיוגים לאנשים ונשים בתחום ולהשראות שמצאתי ברשת וגם מחוץ. וכמו בכל סיפור יהיו גם כשלונות בדרך שפחות צלחו אבל שווה ללמוד מהם.