מעולם לא היה אצלנו בבית סבון גוף מוצק. אני הייתי מאלה שהיו מכורות לדאב ולפינוק. פעם ראשונה שראיתי סבון מוצק שממש בשימוש ולא שוכב בתוך ארון בגדים כדי שיהיה ריח ״טוב״ לבגדים היה אצל נמרוד. כשהתחלנו לצאת לפני 10 שנים לא הבנתי איך יכול להיות שהוא משתמש בזה. זה היה מגעיל אותי ואפילו לא הבנתי למה זה מגעיל אותי, תמיד העדפתי להשתמש בסבון נוזלי, תמיד.
עד שהכרתי את עולם הסבונים הטבעיים. אלה שיש להם ריח של שיח לבנדר. אלה שהם נראים כאילו הם נוצרו מכל הדברים הכי טובים שאפשר לאסוף מהטבע. ולאט לאט עם השנים עברתי אליהם, התרגלתי לתחושה שלהם על הגוף בזמן המקלחת (קצת יבשה) אבל התמכרתי בעיקר לתחושה שיש אחרי המקלחת. היום יש לי אוסף מכובד מאוד של סבונים, בעיקר ממרוקו שכל פעם שאני שם אני קונה את הסבונים משמן ארגן שהם קצת יותר שומניים. בשנתיים האחרונות הבית שלנו עבר לסבונים קשים, המקלחת פחות עמוסה, יש הרבה פחות פסולת ויש לי כלי קרמיקה יפים שמחזיקים את הסבונים.
בזכות הקורונה גיליתי שנפרדתי מהחנויות הפארם בלי לדעת. בכל מסע הצטיידות שהיה בזכות חרדת הקורונה הייתי בעיקר אצל הירקן, בסופר וחנויות טבע. עברתי ליד התור בחנויות הפארם וגיליתי שאין לי מה לעשות שם. הדברים היחידים שאני קונה שם זה משחת שיניים (פרדונטאקס), דאורדוראנט (של סבוקאם) ותרופות כשצריך. עד שגם להם אמצא תחליפים ראויים.
ואם התעניינתן, יש את הסבון שלו ואת הסבון שלי.
---------
הפוסט הזה הוא חלק מסדרת פוסטים על קיימות - שהיא התעוזה לדחוק את מרחב האיכפתיות שלנו מעבר למה שהוא היום. בשנה האחרונה אני מתרגלת קיימות, מנסה פתרונות, קוראת, לומדת ומחפשת מידע ורעיונות על איך להיות קצת יותר איכפתית לכדור ולעולם שסביבי. החלטתי שבמשך 30 יום אני אשתף בכל יום צעד אחד קטן שעשיתי לחיים יותר מקיימים וכל זה יהיה תחת ההשאטאג #אנימקיימתעכשיו. אני מצרפת כמה שיותר המלצות ותיוגים לאנשים ונשים בתחום ולהשראות שמצאתי ברשת וגם מחוץ. וכמו בכל סיפור יהיו גם כשלונות בדרך שפחות צלחו אבל שווה ללמוד מהם.