אתמול היה פאנל באוניברסיטת תל אביב שנקרא ״איכות הסביבה - היום שאחרי הסגר״. מה אני אגיד לכן, זה היה מדכא. אחד הפאנליסטים דיבר על השינוי במדיניות שהעולם צריך לעשות בזכות הקורונה. הוא נתן דוגמא מהמשבר ב- 2008 שם אובמה אמר לחברות ענק שאם הם רוצים תמיכה ועזרה לצאת מהמשבר הם צריכים ליישם עקרונות יותר ירוקים בייצור ובמוצרים שלהם (בזכות זה תעשיית הרכב בארה״ב שמה דגש על קיימות - פחות או יותר). זה היה מדכא כי נראה שכאן וגם בארה״ב עכשיו תחת ההנהגה הנוכחית משבר האקלים הוא בדיחה והנה השמיים היו נקיים לחודש זה בטח יעזור לקרחונים שנמסים (ספויילר - זה לא.) הוא הסביר שיש שני נתיבים ביציאה מהמשבר, שביל שבו הדברים חוזרים להיות כמו שהיו ושביל יותר ירוק שאולי היום יעלה לנו יותר כסף, אבל בהסתכלות לטווח הרחוק הוא יוזיל לנו המון עלויות שאנחנו לא לוקחים בחשבון ממשבר האקלים (לדוגמא: טיפול במחלות שקשורות לאיכות האוויר - שוב, מחלות רקע). מאתמול אני עם תחושה שאין לנו על מי להישען, אלא על אמנו שבאדמה שתמציא עוד איזה משהו (מינוס העוני, החרדה, הפשיעה, האלימות, הכוח, והדברים הכל כך רעים שהמשבר הזה יצר) שיגרום לכולנו לפתוח את העיניים ובפעם הבאה לבחור בבחירות מועמדים ומועמדות קצת יותר ירוקים וירוקות.
---------
הפוסט הזה הוא חלק מסדרת פוסטים על קיימות - שהיא התעוזה לדחוק את מרחב האיכפתיות שלנו מעבר למה שהוא היום. בשנה האחרונה אני מתרגלת קיימות, מנסה פתרונות, קוראת, לומדת ומחפשת מידע ורעיונות על איך להיות קצת יותר איכפתית לכדור ולעולם שסביבי. החלטתי שבמשך 30 יום אני אשתף בכל יום צעד אחד קטן שעשיתי לחיים יותר מקיימים וכל זה יהיה תחת ההשאטאג #אנימקיימתעכשיו. אני מצרפת כמה שיותר המלצות ותיוגים לאנשים ונשים בתחום ולהשראות שמצאתי ברשת וגם מחוץ. וכמו בכל סיפור יהיו גם כשלונות בדרך שפחות צלחו אבל שווה ללמוד מהם.